<h1>ספר השולחן הלכ' תפילה שער ראשון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וחייב אדם להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את י"י אלהיכם, עבודה זו תפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה וכן אין לתפלה זמן קבוע מן התורה. והיא מצוה עשה שלא הזמן גרמא ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה. וחיוב התפלה כך הוא, שיהא מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך בבקשה ותחנה ואחר כך נותן שבח והודאה לשם על הטובה שהשפיע לו. וכל אחד ואחד כפי דעתו וכחו מתפלל ולפי הזמנים. יש שמתפלל פעם אחת ביום ויש שמתפלל פעמים הרבה, וכולן מתפללין נוכח בית המקדש בכל מקום שיהיה. וכן היה הענין עד שבא עזרא ובית דינו שהיו מאנשי כנסת הגדולה, ותקנו שמונה עשרה ברכות, ועמד שמעון הפקולי והסדירן לפני רבן גמליאל על הסדר. שלש ראשונות שבח לשם יתברך, ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיים יש בהם שאלת כל הדברים לכל צרכי איש ואיש וצרכי הצבור כולם, וסדרום כן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפלת עמי הארץ שלימה כתפלת החכמים, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות הסדורות בפי כל ישראל, כדי שיהא ענין כל הברכות ערוך בפי כולן. ותיקנו גם כן מנין התפלות כמנין כל הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין, וכל יום שיש בו קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, התפלה שהיא כנגד תמיד של שחר נקראת תפלת השחר, והתפילה שהיא כנגד תמיד של בין הערבים היא נקראת תפלת המנחה, והתפלה שהוא כנגד קרבן מוסף נקראת תפלת המוסף, ותקנו עוד שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה ונקראת תפלת ערבית כנגד איברי תמיד של בין הערבים שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו', וכענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וגו' וקיימא כמאן דאמר תפלת ערבית רשות ואינה חובה כתפלת שחרית ומנחה. וזהו שבכל תפלת חובה שליח צבור יורד לפני התיבה להוציא את שאינו בקי, שאע"פ שיצא מוציא כיון דחובה היא, אבל תפלת ערבית דרשות היא אחר שיצא הוא אינו מוציא את אחרים. ובזמן הזה נהגו כל ישראל בכל מקומות להתפלל ערבית כל יחיד ויחיד וקבלוה עליהם כתפלת חובה, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל, [אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם. אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו. וכל אותן התפלות שיוסיף [ה"ז] כמו מקריב נדבות. לפיכך צריך לחדש דבר בתפלה בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות. ואם חדש אפילו בברכה אחת דיו, כדי להודיע שהיא נדבה לא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר. כך כתב הרמב"ם ז"ל בספר אהבה בהלכות תפלה].
<h2>דף ג.</h2>
כל ימות הגשמים אומרים בברכה שניה מוריד הגשם, ובימות החמה אומרים מוריד הטל. מאימתי מזכירין מוריד הגשם, מתחיל בתפלת מוסף של יום טוב האחרון של חג ומזכיר והולך עד תפלת שחרית של יום טוב הראשון של פסח. ומוסף של יום טוב ראשון של פסח מזכיר מוריד הטל. בזמן הזה שאנו עושין יום טוב שני ימים אומרים מוריד הגשם בתפלת מוסף של שמיני עצרת ומתפלל והולך כל ימות הגשמים. ירושלמי, מה טעם, כדי שיצאו כל המועדות בטל, מפני שהטל סימן יפה לעולם.
<h2>דף י.</h2>
ומאימתי שואלין על הגשמים בברכת השנים שאומרין ותן טל ומטר, משבעה במרחשון ומשם ואילך כל זמן שמזכיר הגשם, בד"א בארץ ישראל, אבל בגולה כגון בבל ומצרים וסוריא והדומין להם שואלין את הגשמים ביום ששים לתקופת תשרי, כחנניה שאמר כן בגמרא, ואנו עכשיו כבני בבל אנו עושין ואין אנו שואלין גשמים עד ששים יום לתקופה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ורבינו שלמה ז"ל כן כתב, כל חוצה לארץ קרוי גולה, אבל הרב משה ברבי נחמן ז"ל היה אומר שאנו עכשיו במקומות אלו, שצריכין מטר כבני ארץ ישראל, שואלין את הגשמים במוצאי יום טוב מיד, שזהו דעת רבן גמליאל שאמר בשבעה במרחשון, שלא אמר כן אלא מפני עולי רגלים שיחזרו לבתיהם קודם שירדו הגשמים, ועכשיו בעונותינו שאין שם עולי רגלים מתחילין לשאול בתפלת ערבית של מוצאי יום טוב. וכן כתוב בפסקי הגאונים ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
בתעניות אפילו יחיד שהתענה מוסיף בשומע תפלה עננו וכו', ושליח צבור אומרה בברכה רביעית בפני עצמה בין גואל לרופא, וחותם בה ברוך אתה י"י העונה בעת צרה, ונמצא שמתפלל עשרים ברכות. בתשעה באב מוסיפין בבונה ירושלים נחם י"י אלהינו וכו'.
<h2>דף כו.</h2>
ביום התענית תקנו תפלה אחרת אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית, ותפלה זו נקראת תפלת נעילה, כלומר ננעלו שערי השמש, שנסתרה השמש, לפי שאין מתפללין אותה תפלה אלא סמוך לשקיעת החמה.
